שיהוי בהגשת עתירה מנהלית

עתירה מנהלית על פי חוק בתי המשפט לעניינים מנהלים צריכה להיות מוגשת בתוך 45 יום מיום בו התקבלה ההחלטה המנהלית אותה מבקש העותר לתקוף בפני בית המשפט לעניינים מנהלים. השיהוי איננו התיישנות וזאת מאחר והוא אינו קבוע בחוק. התיישנות קבועה בחוק ומהווה מחסום דיוני לכל דבר ועניין כל עוד שהיא עומדת בתנאים מסוימים שכאן לא המקום להזכירם. משמעות השיהוי היא כאשר אדם השתהה בפניה לבית המשפט כנגד הגוף המנהלי , ולא הזדרז ופנה, לבית המשפט בעתירה , הרי שעתירתו נגועה בשיהוי . עד לחקיקת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים השיהוי הייתה טענה אשר נלקחה מן הפסיקה. מקורה ההיסטורי של טענת השיהוי הוא באנגליה , וטענה זו עת הוקם בית המשפט הגבוה לצדק תפסה את מקומה גם בישראל. בשונה מהליכים אשר נטענים בבית המשפט העליון השיהוי לכשעצמו בבית המשפט העליון לא ממש מהווה מחסום דיוני , היות ואם כבר מגיע עניין אשר שופטי העליון בוחרים לדון בו השיהוי לא יהווה מחסום עבורם. בשונה מבית המשפט הגבוה לצדק בבית המשפט לעניינים מנהלים , השיהוי הוא טענה כבדת משקל. לאמור אם נטעת טענת שיהוי יש בכוחה להביא למצב בו תדחה כל העתירה. הדברים נכונים בעיקר לעתירות בדיני מכרזים שם מאופי העתירה יש חובה להזדרז לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה ,וזאת מאחר ומרגע שנקבע זוכה במכרז גם הוא מוגבל בזמנים , ועל מנת להפעיל את המכרז עליו להשקיע כספים ולעתים קרובות מדובר בכספים רבים. המחשבה של העותרים הנה כי התכתבות עם הרשות יש בה כדי לעמוד בפני טענת שיהוי , ברם בתי המשפט אמרו דברם במפורש בנושא זה ואין כל אפשרות שבית המשפט ידחה טענת שיהוי מחמת פניות רבות אל הרשות.

לשיהוי יש שתי פנים שיהוי סובייקטיבי ושיהוי אובייקטיבי , שני אחים תאומים לא זהים אשר משמשים יחד בסיס לטענת השיהוי. השיהוי הסובייקטיבי נוגע להשתהות של העותר בפניה אל הרשות , השתהות אשר מקורה בעובדה כי העותר לא הזדרז ופנה אל הרשות. אך אין די בשיהוי שהוא סובייקטיבי על מנת לקבל את טענת השיהוי , ויש לדון ככל שעסקינן בשיהוי גם בפן האובייקטיבי של השיהוי הפן האובייקטיבי של השיהוי. השיהוי האובייקטיבי בא לענות על השאלה האם גורמים שלישיים עתידם להיפגע מהשיהוי הסובייקטיבי כלומר האם אינטרסים של צד מסוים עשויים להיפגע מן השיהוי הסובייקטיבי , והאם תהיה פגיעה בשלטון החוק. בדרך כלל ובעתירות כנגד המדינה טענת השיהוי נופלת מחמת העובדה כי המדינה לא מצליחה להוכיח את כל יסודות השיהוי וכי הטענה הזאת נטענת בעלמה. בית המשפט העליון פסק לעניין טענת השיהוי כי , ראשית יש לבחון את טיב העניין , ואם קבלת העתירה משמעותה פגיעה בסדר הציבורי. משלא מתקיים אחד מן התנאים בתי המשפט דוחים את טענת השיהוי ודנים בעתירה לגופה.